|
אגס
מוצא האגס באזור קווקז, משם נפוץ לאירופה,
וכמו התפוח
שימש את האדם בתקופות פרה-הסטוריות. האגס גדל ביוון
העתיקה ובממלכה הרומית, ואחר-כך הועתק לגני הנסיכים
והמלכים במערב אירופה ובדרומה. שם טופחו, מהמאה השמונה
עשרה ואילך, זנים עסיסיים ומשובחים, ואז אף החלה הרחבת
שטחי האגס.
בסין וביפן היה נפוץ ביותר, עוד מימי קדם, אגס החול
הסיני, שפריו דומה לתפוח גדול, מכיל גרגרים קשים ונאכל
בעיקר לאחר בישולו.
ארצות הגידול העיקריות הן איטליה, ארצות-הברית, סין,
גרמניה המערבית, צרפת וספרד. מגדלים אותו גם
באוסטרליה, בארגנטינה ובניו-זילנד. חלק ניכר מהפירות
מופנים לשימורים.
בארץ גדל בימי קדם אגס בר, האגס הסורי. עם תחילת
ההתיישבות החדשה ניסו לגדל בארץ זני אגס שונים שהובאו
מחו"ל, ללא הצלחה.
הפרי - דמוי תפוח והוא מכונה פרי מדומה כי תושבת הפרח (ולא השחלה),
הופכת בשרנית - עסיסית עם הבשלת הפרי. הפרי האמיתי הוא החלק הפנימי,
הגלדני, המכיל את הזרעים. אופייני לאגס, שבציפתו מפוזרים, בד"כ,
תאי-אבן - תאים עבי דפנות.
המין הגדל במטעים הוא אגס תרבותי ולו כ- 5000 זנים. זהו עץ פרי גבוה
ורחב נוף. עליו קרחים, גילדנים במקצת. זני האגס המרובים שונים זה מזה
בתכונות רבות, שהעיקריות בהן הן: גודל הפרי וצורתו, טיב הציפה - יבשה
או עסיסית, רכה או קשה (עקב מציאות תאי אבן מרובים בתוכה), כמות הסוכר
וכמות המינרלים והויטמינים.
אגס הוא עץ פרי נשיר (25 מינים)
ממשפחת הוורדניים.
מוצאו של האגס הוא מאיראסיה הממוזגת. פיתחו מהאגס
התרבותי זנים תרבותיים רבים. צבעו של האגס הבשל הוא
ירוק אדמדם. אגס בשל הינו רך ועסיסי. אגסים קשים אינם
בשלים.
|
